העדשה האדישה

המתיקות שאחרי

נכתב על-ידי דניאל פאיקוב ביום יום שלישי, 14 נובמבר 2006 בשעה 22:43

[In English]

לה דולצ'ה ויטה התיישן. לא נעים להודות, אבל הסרט האיקוני שזכה באינספור פרסים, צוטט באינספור מחוות, היה אהוב גם על מבקרים, גם על יוצרים וגם על הקהל הרחב, נראה כיום, כמעט חצי מאה אחרי יציאתו, די לא משהו. בעוד שמונה וחצי, סרטו הבא של פדריקו פליני, נראה גם בשנות האלפיים חדשני ומתוחכם מבחינת סגנונו ורלבנטי מתמיד מבחינת תכניו, לה דולצ'ה ויטה יוצר בעיקר תחושה נוסטלגית, ולא תמיד במובן החיובי של המילה. תיאורי הזמן והמקום נראים מצועצעים מדי, אפיון היחסים שבינו ובינה שוביניסטי ומיושן. מתי הספיק הסרט להתקלקל?

כדאי לזכור שהצלחתו האדירה של לה דולצ'ה ויטה בזמן יציאתו, לפחות בקרב הקהל הרחב, לא נבעה ברובה מהאיכות שלו. הצופים נהרו אליו לא בגלל העומק הפסיכולוגי, או התובנות החברתיות, או הסימבוליזם המשוכלל. הם באו לראות שני דברים: מין ומיניות. תיאורי הרפתקאותיהם של אנשים צעירים ויפים היו הוט סטאף ב-1960, גם אם זה היה ברמת הדיאלוגים בלבד, ללא עירום או סקס מפורשים. עד כלות הנשימה הפך ללהיט הראשון והאחרון של גודאר בגלל סיבות דומות ובאותה השנה בדיוק, ולה דולצ'ה ויטה עצמו הכתיב את תריסר השנים הבאות של הקולנוע האירופאי האמנותי שהתמקד בחיי ההוללות של העשירים והמפורסמים. לא במקרה, חלק גדול מהדימויים מתוך הסרט שנכנסו לפנתיאון הם בעלי אופי מיני, בין אם זוהי דמותה השופעת של אניטה אקברג או סצנת הקוואזי-אורגיה המפורסמת.

ומה קורה כשהמיניות מפסיקה לגרות או לזעזע? בארבעים-פלוס השנים שעברו מאז יציאתו של לה דולצ'ה ויטה, הסטנדרטים המוסריים השתנו מקצה לקצה, וגם הטפות המוסר של הסרט נראות כעת באור שונה לגמרי. מה שנחשב ב-1960 להתנהגות פרובוקטיבית, נראה בשנות האלפיים תמים למדי. מה שהיה הוקעה של חברה חולה ומנוונת, נראה עכשיו כהתחסדות, טרחנות, סערה בכוס תה. בעוד שמונה וחצי התרכז בעולמו הפנימי של פליני וגילה בו אמיתות אוניברסליות, לה דולצ'ה ויטה יוצא אל העולם החיצוני ומוצא טרנדים עם חיי מדף קצרים למדי, ביקורת שטחית על תופעות שטחיות. הצילומים מדהימים, הבימוי וירטואוזי, מרצ'לו מסטרויאני ענק כתמיד, אך הסרט אינו רלבנטי ואולי מעולם לא היה.

      0 תגובות

      קטגוריות: כללי,קולנוע אירופאי,שנות השישים

אין תגובות

שליחת פינג מאת מחוץ לפריים » הוכחה חיה

התגובה נכתבה ביום יום שלישי, 14 נובמבר, 2006 בשעה 22:43

[...] הפסטיפליני ממשיך בסינמטקים ברחבי הארץ. אני הספקתי לראות את לה סטראדה, לילות כביריה ושמונה וחצי. הראשון היה מעולה, השני אדיר והשלישי כבר קופץ דרגה והופך ליצירת מופת. אם הצלחתי להישאר ער ולהתפעל מכל רגע ורגע במיצג הבלתי ייאמן של גאוניות שהוקרן על המסך למרות המצב הקטטוני למחצה שבו נכנסתי לסרט – כנראה שבאמת מדובר במשהו טוב. כאן יאיר רוה עורך מעין מחווה לסצינת הפתיחה של שמונה וחצי. את לה דולצ'ה ויטה נאלצתי לפספס למרות שסידרתי לעצמי אישור לאחר לעבודה – פשוט איחרתי מדי לסדר את העניין ולא נשארו כרטיסים. לא נורא, דניאל פאיקוב (שתיקן את מערכת הקישורים הישירים לאתר שלו) כותב שהסרט התיישן. בהמשך השבוע אקפוץ מהעבודה היישר אל סטיריקון ובשבוע הבא בין אני אנצל את העובדה שאין לי לימודים ביום שני ואראה את רומא. [...]

כתיבת תגובה

XHTML: באפשרותך להשתמש בתגים אלה ‏:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

תגובות אחרונות